נבו נ' שחלב הנדסת חשמל השרון (1995) בע"מ ואח'

פסק דין

1.בשנת 2007, מסר התובע לידי הנתבעים מספר רכיבי חשמל אשר היו נחוצים לצורך הרכבת לוחות חשמל.

לטענת התובע סופקו לו מוצרים פגומים, ובין בעלי הדין היתה מחלוקת בקשר לכספים שעל התובע לשלם לנתבעים.

הצדדים ניהלו תביעה בת.א. 3640/08 בבימ"ש השלום בכפר סבא.

בפסק הדין שניתן, חוייב התובע בתשלום, בפסק דין בדרך של פשרה, בסך של 6,889 ₪ אותו שילם בעקבות אותו פסק דין.

במהלך הדיון בבית המשפט, מסר לביהמ"ש נתבע 2, בשם נתבעת 1:

"התובע הביא רכיבים חשמליים להתקנת הלוח, הרכיבים לא הותקנו, לא היה צורך בהתקנתם והם מצויים בבור אצל התובעת (הנתבעת בפני ה.ג.) באופן כזה שהתובע יכל בכל עת שירצה לקבל את הרכיבים שלו בחזרה גם לאחר מתן פסה"ד".

2.בפסק הדין לא נתן ביהמ"ש כל התייחסות להחזר הרכיבים, והתובע פנה לנתבעים לקבלם בחזרה, אך ללא מענה. חרף פניותיו החוזרות לנתבעים, מסרבים הנתבעים להחזיר לתובע את הרכיבים, ומכאן תביעתו של התובע.

לטענת התובע, ערכם של הרכיבים הוא 10,000 ₪, ומעבר לסכום האמור, הוא עותר ל-3,000 ₪ כפיצוי נוסף.

3.הנתבע 2 מאשר את דבריו לביהמ"ש ביום 12.3.09. אולם משום שהרשמת לא ציינה דבר בהחלטתה, רואה הנתבע את עצמו משוחרר מכל התחייבות להחזיר את הרכיבים. גם טען הנתבע 2, כי החוב של התובע כלפי הנתבעת היה 26,000 ₪, ו"ברגע שהוא פורע את החוב, היה מקבל את החלקים שלו". (עמ' 1 לפר' שורה 23-24).

הנתבע 2 מודה שהתובע אכן שילם את הסכום שפסק ביהמ"ש, אך לדבריו אין הוא מסתפק בסכום זה. לדבריו, התובע גרם לנתבעת נזק בלתי הפיך.

אולם, בסוף דבריו, אישר הנתבע 2 שהיה מסכים לשלם מחצית משווי הרכיבים למשפחות במצוקה. אולם, בנוסף טען הנתבע 2, כי הרכיבים אינם חדשים ולא שווים.

4.לאחר ששקלתי את דברי בעל הדין, החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, ולהלן נימוקיי:

א.אימרת הנתבע 2, במהלך הדיון ביום 12.3.09 בשם הנתבעת 1, מהווה התחייבות שמחייבת את הנתבעים.

ב.העובדה שהנתבעים לא זכו בכל הכספים שתבעו מאת התובע, אינה מבטלת את ההתחייבות להחזיר את הרכיבים.

בעת שדיבר נתבע 2 בפני ביהמ"ש בדיון ביום 12.3.09, אמר במפורש שהתובע יכול לקבל את החומר לאחר מתן פסק הדין.

לעובדה כי פסק הדין לא מספק את רצון הנתבעים אין משקל כלל, ועליהם לכבד את פסק הדין ואף ההתחייבות.

ג.באשר לשווי הרכיבים – התובע לא הביא בפני ביהמ"ש כל ראיה התומכת בטענתו ששווים של הרכיבים הוא 10,000 ₪, מלבד הצהרתו.

מדובר בציוד שנמסר לפני 4 שנים ואין לדעת מה מצבו או שוויו.

בנסיבות אלה, על ביהמ"ש לפסוק על פי אומדן דביר, ולכן אני מעמיד את הפסק התובע בסכום של 4,000 ₪.